פסק-דין בתיק עת"מ 49412-11-11

1.         העתירה שבכותרת - עניינה החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול מיום 4.8.2011. בהחלטה זו, אושרה המלצת יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים, לדחות את הבקשה לעיון חוזר שהגיש העותר, מר מלגטה אברהם סלומון. הבקשה לעיון חוזר - עניינה בהחלטה קודמת של הוועדה המייעצת לענייני פליטים (מיום 18.7.2010) - החלטה בה נדחתה בקשתו של העותר להכיר בו כפליט לפי אמנה בדבר מעמדם של פליטים, 1951. בעתירה שלפניי נטענו למעשה 3 טענות מרכזיות: ראשית, כי יש להכיר בעותר כאריתראי, מכוח מוצאו, ובשל כך להעניק לו "הגנה קבוצתית" שהיא ההגנה הניתנת בעת הזו לאריתראים המצויים בישראל. שנית, ולחלופין, כי יש להכיר בעותר כפליט לפי האמנה, וזאת בשל קיומו של פחד מבוסס להיות נרדף, אם יורחק העותר לאתיופיה, וזאת בהמשך לעמדת המשיב לפיה מדובר בנתין אתיופי ולא בנתין אריתראי. שלישית, ולחלופין, כי יש להימנע מהרחקת העותר לאתיופיה, וזאת בשל סיכון החיים והחשש לשלומו של העותר אם יורחק לאתיופיה, והכל בהתאם לעיקרון "אי ההחזרה" החל, לפי הטענה, בנסיבות מעין אלה.

רקע רלבנטי

2.         העותר הוא יליד 1982. הוא נולד לאב אריתראי ולאם אתיופית. העותר נולד באתיופיה והוא גדל באזור הסמוך לגבול עם אריתריאה. שני הוריו של העותר הם ממוצא טיגריני. לעותר שני אחים המתגוררים באתיופיה. עד גיל 17 שהה העותר באתיופיה. לפי העתירה, בעקבות המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה, נעצר העותר יחד עם אביו על-ידי שלטונות אתיופיה והוחזק במעצר כחודשיים ימים. לאחר מכן, כך נטען בעתירה, גורש העותר מאתיופיה ונאסר עליו להיכנס בשעריה. בעתירה צוין עוד, שהעותר ואביו חיו באריתריאה במשך 3 שנים ובעקבות ניסיונות של הממשל האריתראי לגייס את העותר לצבא, עבר העותר לסודן. שם התגורר העותר במשך 6 שנים, וזאת עד להגעתו לישראל בחודש יוני 2009. בעניינו של העותר התקיימו דיונים שונים, לרבות ראיון לפני יחידת ה- RSD. לאחר בחינת בקשתו, שגרירות אתיופיה הסכימה להכיר בעותר ולהנפיק לו תעודת מעבר. חוות-דעת יחידת ה-RSD (מש/20) הייתה שהעותר נמצא אמין ביחס לסיפורו. עם זאת, נקבע שהעותר אינו מבסס פחד מבוסס להיות נרדף בשל מוצאו האריתראי, אם יחזור לאתיופיה. צוין בחוות הדעת, שאמנם המבקש טען למעצרו בגיל 17 ולגירושו לאריתריאה, אולם אין בכך כדי להעיד על סכנה הצפויה לו עם חזרתו לאתיופיה כאדם מבוגר. דחיית בקשתו על-ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים (ביום 18.7.2010) התבססה על כך שהעותר עצמו טען שהוא אזרח אתיופיה בראיונות שנערכו עמו ועל כך שממשלת אתיופיה מכירה בעותר כאזרח אתיופי. בהתחשב במידע המצוי בידי המשיב בעניין המצב באתיופיה, נקבע שהעותר לא ביסס פחד מבוסס להיות נרדף; ואשר-על כן, בקשתו למעמד של פליט - נדחתה. גם הערעור שהגיש העותר - נדחה כאמור, תוך שפורט בהחלטה זו שמאז שנת 2000 אין עוד מציאות של גירוש מאתיופיה לאריתריאה ואשר-על כן - אין חשש לחייו, בטחונו או חירותו של העותר, אם ישוב לאתיופיה. בהתייחס למסמכים שצירף העותר בערעור שהגיש בעניין נתינותו האריתראית, צוין שמסמכים אלה עומדים בסתירה להצהרתו הקודמת, לפיה הוא אינו אזרח אריתראי, ובניגוד לקביעה הקיימת כבר בעניינו, לפיה הוא אזרח אתיופי. בהתבסס על ממצאים אלה, כמו גם על היעדר מידע חדש, נדחה הערעור.

3.         ניתן אפוא לסכם ולומר, שעמדת המשיב בעניינו של העותר הייתה שהעותר הוא נתין אתיופי ולא אריתראי. לפיכך, הוא אינו זכאי ליהנות ממדיניות אי ההרחקה הזמנית הנוהגת בכל הקשור לנתיני אריתריאה. לעותר זיקה ואזרחות של מדינת אתיופיה והמשיב סבור, שאין כל מניעה להרחיק את העותר לאתיופיה כאשר לא נשקפת לו סכנה בהרחקה כזו, וממילא אין הוא זכאי - לא למעמד של פליט לפי האמנה; ולא למניעת הרחקתו בשל "איסור ההחזרה" (שעל-פי בג"צ  4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843 (1995)).

העתירה

4.         בעתירה שהוגשה לבית-משפט זה עוד ביום 27.11.2011, נטען שנפלו פגמים רבים - דיוניים ומהותיים - בהחלטות המשיב בעניינו של העותר. נטען תחילה, שיש לראות בעותר כאריתראי לכל דבר ועניין, ואשר-על-כן - שהוא זכאי להגנה קבוצתית. בנוסף נטען, שהעותר אינו נתין אתיופי וכי תעודת המעבר שהוצגה על-ידי המשיב מטעם ממשלת אתיופיה - הושגה בצורה עקלקלה ובניגוד לנהלים הקיימים ברשויות האתיופיות. אשר-על-כן, לא ניתן להסיק ממצב דברים זה שהעותר הוא אכן אזרח אתיופי. לא כל שכן, לא ניתן להסיק ממצב דברים זה, שלא נשקפת סכנה לעותר אם ישוב לאתיופיה. ההיפך הוא הנכון, כך נטען: מצבם של נתינים אריתראים או נתינים שהם ממוצא אריתראי, כשהם מצויים באתיופיה, הוא מצב של רדיפה וסכנה. מצב דברים זה, מבסס כטענה חלופית לטענת ההגנה הקבוצתית, מעמד של פליט לפי האמנה לעותר; ולחלופין - החלה של עקרון "אי ההחזרה" עליו בשל הסכנה הצפויה לו.

5.         בעתירה צוין עוד, שלפי חוקי אריתריאה ואתיופיה ובשל מוצאו האריתראי של אביו, העותר לא יכול להיות אזרח אתיופי באשר החוק האתיופי אינו מאפשר כפל אזרחות. צוין עוד, שהעותר צירף ראיות קונקרטיות שהוכיחו את טענותיו לפיהן הוא אזרח אריתראי. מדובר בתעודות הזהות שלו ושל אביו וכן עובדת גירושו מאתיופיה. העותר חי אמנם מספר שנים באתיופיה, אולם בעקבות מוצאו האריתראי ונוכח גירושו מאתיופיה בעבר, אין לו כל מעמד באתיופיה ואף נאסר עליו להיכנס למדינה. ככל שישוב לאתיופיה כאמור, צפויה לו סכנה אמיתית לחייו ולחירותו. ב"כ העותר הוסיף וטען, שאין מקום בנסיבות אלה להתבסס על מבחן של "מרכז חיים" ולקבוע על יסוד כך, שהעותר הוא אתיופי ולא אריתראי; או, לחלופין, להגיע למסקנה זו על יסוד מבחן של "מירב הזיקות". בכל הקשור לעמדתו של העותר בעניין היעדר אזרחותו האריתראית, שעליה נסמך המשיב כאמור במסגרת דחיית ערעורו של העותר, נטען שמקורה של הצהרה זו היא בראיון שנערך, תוך פגמים משמעותיים: תוך הפעלת לחץ לא ראוי על העותר, ותוך שמסורבת בקשתו לקיים את הראיון בשפה הטיגרית, להבדיל מהשפה האמהרית. יש לראות בעותר כאריתראי אפוא, וכראיה לכך - גם עמדת המשיב עצמו בראיון ה- RSD שנערך לעותר, בו נמצאה גרסתו כאמינה מלכתחילה.

6.         בכל הקשור להחזרת העותר לאתיופיה, צוין בעתירה שהמשיב עצמו במקרים אחרים סבר שקיים קושי וישנה אי-ודאות בשאלה מהו מצבם של אריתראים המושבים לאתיופיה, ומטעם זה התבקשו חוות-דעת של רע"ן מחקר וכן של משרד החוץ והמשיב אף האריך אשרות של נתינים אתיופים ממוצא אריתראי המצויים בישראל. הכל - עד להבהרת המצב בעניינם. מטעם לא ברור, כך נטען, עמדתו של המשיב בעניינו של העותר - שונה היא. מעבר לכך, עמדה זו עומדת בסתירה, כך נטען, לתשתית ראייתית ממנה עולה שנתינים במצבו של העותר צפויים לרדיפה וסכנה, אם ישובו לאתיופיה.

7.         בכל הקשור להוצאת תעודת המעבר מטעם שגרירות אתיופיה, הרי שנטען כאמור שאופן הוצאת התעודה אינו מקיים את הוראות שגרירות אתיופיה עצמה, כאשר לפי נהלי השגרירות עצמה עולה שהעותר לא היה זכאי לאזרחות אתיופית; ומעבר לכך - כי בפניית הרשויות בישראל אל שגרירות אתיופיה, לא הביא המשיב לפניהן את כל המידע הרלבנטי. לכל הפחות, כך נטען, היה על המשיב להוכיח שהוא בדק אם אכן לא צפויה לעותר סכנה אם ישוב לאתיופיה - וכזאת לא נעשה. בהקשר זה נטען עוד, שהיה על המשיב לקיים בדיקה מעמיקה בדיון בוועדה המייעצת לענייני פליטים בעניינו, וזאת חלף התהליך המקוצר שעל יסודו נדחתה בקשתו של העותר. מטעמים אלה, נתבקש לקבל את העתירה כאמור.

התשובה

8.         המשיב, בכתב התשובה מטעמו, טען שיש לדחות את העתירה על כל ראשיה, באין פגם כלשהו בהחלטות הרשות בעניינו. המשיב הדגיש, שהעותר נולד באתיופיה ובגיל 17 עבר מבחירה לאריתריאה יחד עם אביו, שם הם חיו יחד במשך 3 שנים. לאחר מכן, ובניגוד לאמור בעתירה, העותר חזר לאתיופיה (לעיר המצויה על הגבול בין אתיופיה לאריתריאה), שם עבד במשך 5 שנים. לעותר אזרחות אתיופית, בהתאם לעמדת השגרירות ותעודת המעבר שהוצאה. יש לו בני משפחה באתיופיה עד היום. אין אפוא מניעה לראותו כאזרח אתיופי וכמי שמירב הזיקות מובילות בעניינו לאתיופיה. אשר-על-כן, אין גם מניעה להרחיק את העותר לאתיופיה, ככל שלא צפויה לעותר סכנת חיים בהרחקה מעין זו. בהמשך לכך צוין עוד בכתב התשובה, שהעותר לא ביסס פחד מבוסס להיות נרדף. בראיונות שנערכו לו עם הגעתו לישראל, הוא ציין שהוא בא לישראל "כי הוא רוצה שלום ועבודה". העותר חי תקופה ממושכת באתיופיה, בלא קושי. הוא עזב כאמור את אתיופיה מרצונו, ואף שב אליה לתקופה ממושכת, כאשר כאמור יש לו באתיופיה בני משפחה עד היום. העותר לא היה פעיל פוליטי באתיופיה. מעבר לכך, נטען שלפי מקורות שבידי המשיב, מאז שנת 2001 נפסקה מדיניות הגירוש של אתיופים ממוצא אריתראי מאתיופיה וממשלת אתיופיה אף הכריזה על מדיניות חדשה, לפיה גולים אריתראים המתגוררים באתיופיה - יהפכו לתושבי קבע מקומיים עם גישה מלאה לשירותים ציבוריים. בכל הקשור להוצאת תעודת המעבר, הרי שזו הוצאה על פניו לפי נהלי השגרירות; ומכל מקום, אין מקום לביקורת שיפוטית על עניין זה ובוודאי שאין מדובר בהליך שאינו תקין. על יסוד טעמים אלה, התבקשה כאמור דחיית העתירה.

דיון והכרעה

9.         לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי-כוח הצדדים (בדיון שהתקיים לפניי ביום 24.4.2012), מסקנתי היא שדין העתירה להידחות. על יסוד החומר שלפניי, מסקנתי היא כי בנסיבות המקרה יתכן וניתן היה לראות בעותר כאריתראי, וזאת בשונה מעמדת המשיב בנדון. יחד עם זאת, אין מקום להתערב בנסיבות המקרה בעמדת המשיב, לפיה העותר הוא (גם) אתיופי והמשמעות היא על-כן שעניינו של העותר צריך להיבחן כאתיופי ממוצא אריתראי. גם אם אין הוא אזרח אריתראי, הרי שוודאי שהוא ממוצא אריתראי. השאלה המרכזית בעתירה זו היא לפיכך, אם ביחס למדינת מוצאו עיקרית זו של העותר - אתיופיה - יש לראותו כפליט או למנוע את הרחקתו אליה. תשובתי לשאלות אלה היא בשלילה. מקובלת עליי עמדת המשיב כי לא הוכח שנשקפת לעותר סכנה או שקיים פחד מבוסס להיות נרדף באתיופיה, ומטעם זה אין מקום להכיר בו כפליט או להחיל עליו את עיקרון "אי ההחזרה". אין גם מקום בנסיבות אלה להחיל על העותר את מדיניות אי ההרחקה של נתינים אריתראים.

הערות דיוניות

10.       קודם שאפרט את היסוד למסקנותיי אלה, אציין מספר היבטים דיוניים של ההליך שלפניי שיש להם חשיבות לצורך המשך הדיון וההנמקה.

11.       ראשית, הוגשה בהליך זה בקשה לפרטים נוספים שכללה עניינים שונים ובהם, בין היתר, השאלה מהו בדיוק החומר שנמסר לשגרירות האתיופית ומהו הבירור שנערך אל מול שלטונות אתיופיה בכל הקשור לחזרתו של העותר למדינה זו. אלא שבדיון שהתקיים לפניי ביום 24.4.2012, חזרה בה ב"כ העותר מן הבקשה לפרטים נוספים, וזאת לאחר שיתר החומר שהתבקש אכן היה בידיה וכן נוכח עמדת ב"כ המשיב, ולפיה הפנייה שנעשתה לשגרירות אתיופיה - מתועדת במסמך שצורף לתגובה לבקשה לפרטים נוספים.

12.       שנית, בפתח הדיון שהתקיים לפניי כאמור, ביקשה ב"כ העותר כי הדיון יידחה למועד מאוחר יותר, וזאת על מנת להכריע תחילה בבקשה לפרטים נוספים שהוגשה. טעם חלופי ונוסף לבקשה לדחיית מועד הדיון, היה "חומר נוסף" שהצטבר בידי באי-כוח העותר, בכל הקשור למדיניות המשיב בתיקים אחרים, בעיקר בכל הקשור לסכנה הצפויה לפי הנטען לעותר כאריתראי במוצאו, אם יושב לאתיופיה. במסגרת טענה זו, הוגשו בלא התנגדות ב"כ המשיב עת/1 וכן עת/2, שהם מסמכים של המשיב בהליכים אחרים. כמו כן, התבקש להגיש לבית המשפט חוות-דעת של מומחה בדין הזר (ד"ר קמבל), וזאת לביסוס הטענה בדבר מצבם של אריתראים המצויים באתיופיה (עת/3). למסמך אחרון זה והגשתו, התנגד ב"כ המשיב, הן בטענה שמדובר בחוות-דעת, שלא בנקל אמורה להיות מוגשת לבית המשפט, ובמיוחד בשל כך שחוות הדעת לא הוגשה אלא במהלך הדיון עצמו, תוך קיפוח זכויות המשיב ותוך ניסיון לדחות שוב את ההכרעה בעניינו של העותר, כאשר קיים בתיק צו ביניים המונע את הרחקתו מזה מספר חודשים.

13.       אכן, כעולה ממהלך הדיון, לא מצאתי מקום לדחות את מועד הדיון והוא התקיים כסדרו, תוך שמיעת טיעון מלא מצד באי-כוח הצדדים. לא הייתה עילה לדחיית הדיון. בכל הקשור לבקשה לפרטים נוספים, הרי שב"כ העותר חזרה בה כאמור מבקשה זו בפתח הדיון וכאשר מלכתחילה העניינים שנותרו להכרעה בבקשה זו קודם לדיון, היו קשורים במסמכים שהסתבר שהיו בידה וצורפו לכתב התשובה וכן במסמך הפנייה לשגרירות אתיופיה, שצורף אף הוא. מעבר לכך, משהתבקש לדחות את מועד הדיון מאותו הטעם בדיוק (בקשה בכתב מיום 22.4.2012), ניתנה החלטה הדוחה בקשה זו באותו היום וממילא מתכונת הדיון שנקבעה ליום 24.4.2012 - הייתה ברורה. בכל הקשור למסמכים השונים שהתבקשה הגשתם, הרי שלא הובא לפניי טעם מספיק לאי הגשת המסמכים, זמן מספיק לפני הדיון, ולא הוגשה כל בקשה לדחיית מועד הדיון מטעם זה, זמן מתאים לפניו. כך בכלל וכך בפרט, שעה שעלה מעמדת באת- כוח העותר שמדובר במסמכים שהיו מצויים בידי העותר מזה מספר חודשים. גם בכל הקשור לחוות-דעת המומחה (עת/3) אליה נשוב עוד בהמשך, לא מצאתי מקום לדחיית דיון כאמור. מדובר בחוות-דעת שמיום 16.2.2012 שהייתה בידי ב"כ העותר. מועד הדיון בתיק זה ידוע היה מזה מספר חודשים והוא אף נדחה לבקשת ב"כ העותר מיום 14.2.2012 ליום 24.4.2012. לא הובאה לפניי כל הצדקה עניינית לבקשה להגיש את חוות הדעת רק בעת הדיון עצמו ותוך בקשה לדחיית הדיון מטעם זה. מכאן - לגופו של עניין.

נתינותו של העותר